החלטה בתיק ת"א 46292-08

רקע

1.         ביום 22.3.07 רכבה התובעת על אופניה ברחוב מבצע קדש בתל-אביב. בכתב התביעה נטען כי במהלך הרכיבה "הגיח רכב פרטי ממול שפנה מרחוב בני אפרים לרחוב מבצע קדש ונצמד לתובעת. הרכב התקרב לתובעת בצורה שנאלצה לברוח. לא נותר לתובעת הברירה או להיפגע פיזית מהרכב מצד אחד או ליפול על המדרכה מהצד השני. כתוצאה מכך הופלה התובעת על המדרכה ונפגעה בפניה ובידיה".

התובעת טוענת כי האירוע הינו בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק), וכי מאחר והרכב המעורב המשיך בנסיעתו מבלי לעצור ואין בידיה את פרטיו, קמה לה עילה כנגד 'קרנית', מכוח סעיף 12(א)(1) לחוק.

2.         הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה הנטענות ואת היות התאונה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

3.         הצדדים הסכימו לפצל את הדיון באופן שבו תוכרע שאלת החבות תחילה.

4.         במסגרת הראיות העידו התובעת ובעלה אשר רכב על אופניו אחריה והיה עד לאירוע, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

נסיבות התאונה

5.         בתצהירה חזרה התובעת ותיארה את נסיבות התאונה כפי שפורטו בכתב התביעה. בעדותה הרחיבה וסיפרה: "...עברתי במעבר החצייה נסעתי בצד השמאלי של מבצע קדש. אני מימין למכללה בצד השמאלי של הכביש לכיוון העליה למעבר. יש קטע קטן שאני תמיד רוכבת בצד השמאלי של הכביש אחרי שאני עוברת במעבר החצייה... באותו יום אני רוכבת ופתאום אני רואה שבאה מכונית עליי, ודוחקת אותי ולא נותנת לי אפילו לעלות. אני כמעט מגיעה לעלייה המסודרת לאופניים. המכונית דחקה אותי. מכונית באה מולי פנתה ימינה מרח' בני אפרים לרח' מבצע קדש ודחקה אותי. זה היה אחרי העמודים וממש נמלטתי. ניסיתי לברוח שמאלה למדרכה וכמובן שהזווית היתה גבוהה, כי היתה מדרכה. היתה הבליטה של המדרכה שכנראה מעכה אותי עם האופניים. אני נפלתי עם הראש ונמחצתי עם האופניים עליי. אני נפלתי כי המכונית ממש באה עליי ונמעכתי על המדרכה עם האופניים עליי. המכונית לא נגעה בי. אני הבחנתי במכונית כשהיא היתה עליי. המכונית נסעה בפנייה ופנתה ימינה. המכונית היתה עליי ולא הבחנתי בה קודם". 

            התובעת העידה כי לא היה מגע בינה לבין הרכב.

לשאלת ב"כ הנתבעת אם הרכב לא הבהיל אותה השיבה: "בוודאי! הייתי בסכנת חיים, אחרת לא הייתי נמלטת. אני הייתי מבועתת ומבוהלת מאוד".

6.         הנתבעת טוענת שאין לקבל את עדות התובעת על כך שנבהלה מהרכב שהגיח מולה שכן גרסה זו הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית.

איני מקבלת טענה זו.

ראשית, בעדותה כי היתה מבוהלת ומבועתת תיארה התובעת את מצבה הנפשי בסיטואציה אליה נקלעה. היא תיארה את תחושתה כי היתה בסכנת חיים. ניכרה התרגשות בתשובתה והתרשמתי כי מדובר בעדות כנה ואמיתית, ולא בתשובה ש'נולדה' כשהבינה התובעת את חשיבותה לצורכי התביעה כפי שטוענת הנתבעת בסיכומיה.

שנית, בעדותה תיארה התובעת, בין היתר, כיצד "פתאום אני רואה שבאה מכונית עליי, ודוחקת אותי". ובהמשך: "ממש נמלטתי".. "אני נפלתי כי המכונית ממש באה עליי..." ו: "אני הבחנתי במכונית כשהיא היתה עליי. המכונית נסעה בפנייה ופנתה ימינה. המכונית היתה עליי ולא הבחנתי בה קודם". מתיאוריה עולה כי היא הופתעה מהמכונית שהגיחה מהצומת הופיעה מולה ונצמדה אליה, ונבהלה ממנה, וזאת גם אם לא עשתה שימוש במונח 'בהלה' אלא רק כשנשאלה על כך ישירות.

7.         בעלה של התובעת, משה, סיפר בתצהיר עדותו הראשית כי הם רכבו ברחוב מבצע קדש קרוב למדרכה ובניגוד לכיוון התנועה, ובאותה עת "פנה רכב מבני אפרים לרחוב מבצע קדש. הרכב בא מול ריקי פטל ונצמד אליה בעת שרכבה על אופניה. הרכב הצמיד ודחק אותה למדרכה, והיא נפלה...".

            בעדותו חזר על הדברים והוסיף: "כשאני הרמתי את הראש ראיתי רכב ממש צמוד אליה... הרכב בא מרח' בני אפרים ופנה ימינה. בד"כ אנשים לוקחים סיבוב יותר רחב".

8.         עדויות התובעת ובעלה היו קוהרנטיות ומהימנות, הן לא נסתרו בחקירה הנגדית או בדרך אחרת, ואני מקבלת אותן ואת גרסת התובעת אודות נסיבות התאונה.

            מן המקובץ עולה כי התובעת נפלה כתוצאה משילוב של מספר גורמים: ההפתעה מהרכב שהגיח מהצומת, היצמדות הרכב לאופניים באופן שדחק אותה הצידה, והבהלה משני גורמים אלה.

המצב המשפטי